קצת עליי

כדי להכיר אותי ואת תפיסת עולמי, הכי נכון יהיה ללכת מעט אחורה בזמן: גדלתי במשפחה שכל חיית רחוב שנמצאה היתה מגיעה אליה. אחותי היתה מביאה כל כלב רחוב שהיה נקלע בדרכה וכך הייתי מטפלת ומאכילה חתולי רחוב. כמובן שרוב בעלי החיים בסופו של דבר נשארו אצלנו. הוריי המלאכים הכילו את כולם תמיד ללא היסוס.

 

בית הוריי שימש לאורך שנים רבות בית אומנה לעשרות ילדים. כך שמעבר למשפחתי הגרעינית, צמחתי וגדלתי בין ילדים מדהימים שעברו דרכנו לקבל חיבוק לימים עד שבועות. בענווה וברגישות אין סופית הוריי שימשו דוגמא ומופת להקשבה ולנתינה.

​

אני זוכרת בבירור את היום שבו גיליתי את יעודי. לקראת סוף שירותי הצבאי דפדפתי בעיתון בחיפוש אחר לימודים אפשריים. כבר היה לי ברור שפני מועדות לעזרה וטיפול אך לא הייתי בטוחה איזה תחום טיפולי הוא הנכון עבורי.​

אינטואטיבית ידעתי שמקורם של כל כך הרבה מחלות טמון ברגשות לא מעובדים. הייתי חייבת למצוא את התחום שישלב בצורה מושלמת בין השניים. ואז, בעודי מדפדפת בעיתון בחיפוש אחר המקצוע המושלם עבורי, על חצי עמוד בעיתון, שחור על גבי לבן, ראיתי את הדבר שבו אעסוק שארית חיי: "לימודי רפואה סינית".

השנה היתה 1994. זה היה ממש, אבל ממש במאה הקודמת. התחום היה ממש בחיתולים ולאדם הממוצע בארץ הקודש לא היה מושג מה היא רפואה משלימה.
"זה זה"! אמרתי בנחישות לא אופיינית. "זה מה שאני הולכת ללמוד"! חברתי שישבה ולגמה קפה לצידי התבוננה בי בהשתאות, הרימה גבה לאחר מבט בעיתון ושאלה במלוא הרצינות: "מה זה רפואה סינית"?
ואני באותה הרצינות עניתי לה: " אין לי מושג, אבל זה מה שאני הולכת לעסוק בו"!

בכנות, זה לא היה קל. תחום הרפואה הסינית באותה התקופה נראה כרפואת אלילים. השאלה הראשונה של הוריי (לאחר "מה זה רפואה סינית"?) היתה: "האם יש בזה תואר מוכר"? ובכן... לא. התואר לא היה מוכר ונסיונות השכנוע להחזיר אותי לדרך הישר עלו בתוהו. הייתי נחושה שזו דרכי.